טרטנר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי שתי בקשות לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.

הרקע לתביעה

התובע הינו בעל הזכויות בנחלה מספר 6 במושב חמד, בה הוא מתגורר עם משפחתו, הרשומות במינהל מקרקעי ישראל (להלן :"המשק"). המשק ממושכן לטובת המשיב 1 (להלן: "הבנק") בגין הלוואה בסך 1,000,000 ₪, שניתנה על ידו על יסוד הסכם מכר שנחתם לכאורה ביום 24.2.00 בין התובע לבין הנתבע 2 (להלן:"נבון"). במשך שנים הוחזרה ההלוואה כסדרה, ומשתשלומי ההחזר פסקו, פתח הבנק בהליכי מימוש המשק.

ביום 15.5.08 הגיש התובע את תביעתו, בה עתר לצווים הצהרתיים שיכריזו על בטלות הסכם המכר והמשכון, מחמת זיוף חתימותיו.

מלכתחילה, הוגשה התובענה לבית המשפט השלום, אולם הועברה לבית המשפט המחוזי, משרשם בית המשפט השלום, בתוארו אז, סבר כי עסקינן בתובענה שעילתה מקרקעין.

הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה, אף מחוסרת עילה.

עיקרי התביעה

התובע טוען כי נפל קורבן לתרמית שתוכננה על-ידי אביו של נבון לפיה שעבד את זכויותיו של התובע במשק לצורך קבלת הלוואה מהבנק. לשם כך, זייף האב את חתימתו של התובע על גבי הסכם מכר הנושא את התאריך 24.2.00 לפיו נחזה כי התובע מכר את זכויותיו במשק לנבון תמורת סך של 500,000$ (להלן: "הסכם המכר"). התובע מאשר כי רשם את שמו על גבי הסכם המכר, ביודעו כי מדובר בהסכם פיקטיבי, במטרה לעזור לאביו של נבון, אולם לדבריו סירב לחתום על ההסכם עצמו או על כל מסמך אחר אשר עלול ליצור חבות כלפי הבנק, לרבות שיעבוד המשק. התובע מוסיף וטוען כי אביו של נבון זייף את חתימתו הן על הסכם המכר, הן על הודעת המישכון לרשם המשכונות מיום 8.3.00 והן על טופס ההתחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק מיום 24.4.00 (שלושת המסמכים הללו יכונו בצוותא: "שלושת המסמכים"). על יסוד המסמכים המזויפים וכנגד מישכון המשק, טוען התובע, קיבל אביו של נבון הלוואה מהבנק בסך 1,000,000 ₪. התובע מאשר כי סך של 305,818 ₪ מתוך כספי ההלוואה הועבר לבנק טפחות לסילוק חובו שלו, אולם לטענתו, היתרה בסך 694,182 ₪ נותרה בידיו של אביו של נבון.

התובע טוען כי החל לשלם את החזרי ההלוואה, והתמיד בכך במשך 6 שנים, מתוך טיפשות גמורה ומתוך פחד שמא, אם לא יעשה כן, יעוקל המשק על-ידי הבנק. לדבריו, במהלך תקופה זו שילם סך כולל של כ- 500,000 ₪ והתשלומים החודשיים נפרעו באמצעות הוראת קבע מחשבונו של נבון, כאשר התובע דאג להעביר לחשבון זה מידי חודש סך של 7,500 ₪.

התובע מאשר כי ביום 24.4.01 חתם על הסכם לביטול המכר, משסבר כי כל ההליך הינו פיקטיבי ומשקיווה כי הסכם הביטול יביא את הפרשה לסיומה.

לטענת התובע, רק לאחר שנקט הבנק הליכי הוצאה לפועל נגדו למימוש הזכויות במשק, התאפשר לו לראשונה, לעיין במסמכים נשוא התביעה, שכן אביו של נבון לא מסר לו העתקים של אותם מסמכים. התובע תומך תביעתו בחוות-דעת מומחית לכתבי-יד הקובעת כי קיימת סבירות גבוהה ביותר לכך שהחתימות המופיעות על שלושת המסמכים אינן חתימותיו של התובע ולא נחתמו על-ידו.

הגנת הבנק

הבנק טוען כי התובע הודה במסמכים שונים בכך שחתם גם חתם על הסכם המכר, ובעיקר מפנה לחתימת התובע על ההסכם לביטול הסכם המכר, ולהתחייבות שנתן עו"ד אליעזר אהרון לרישום משכנתא על שם הבנק ביום 24.5.00. הבנק טוען, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כי על יסוד הסכם המכר וההתחייבות לרישום משכנתא, ניתנה על ידו הלוואה בסך של 1,000,000 ₪, מתוכם העביר סך של 305,818 ₪ לבנק טפחות לסילוק הלוואה של התובע ואשתו, וכי היתרה בסך של 694,182 ₪ שולמה לתובע בהמחאה בנקאית בלתי סחירה שנפרעה על-ידו ביום 31.5.00. הבנק מוסיף וטוען כי התובע הפר את התחייבותו בהסכם הביטול, שעליו חתם, להחזיר את יתרת ההלוואה לבנק, שהסתכמה נכון ליום 1.6.07 ב- 985,000.68 ₪.

הגנת נבון

נבון טוען כי הסכם המכר הינו חוזה מכר אמיתי שנחתם בינו לבין התובע, וכי הצדדים נאלצו לבטל את העסקה לאחר שוועד מושב חמד סירב לאשר את ההסכם ולקבלו לשורותיו. עוד טוען נבון כי כל הנסיבות הרלוונטיות היו ידועות לתובע בזמן אמת, וכי הלה היה מעורב באירועים נושא התביעה ואף היוזם שלהם. לטענת נבון, כספי ההלוואה שימשו בחלקם לפירעון חוב התובע לבנק טפחות שבגינו רבץ שיעבוד קודם על המשק, ואילו היתרה נמסרה בשיק לידיו של התובע. נבון טוען כי התובע חתם על התחייבות לפרוע את תשלומי המשכנתא, ומכתב התביעה עולה כי הוא אכן מכיר בחבותו זו, שאחרת, אין כל הסבר הגיוני לכך שהתובע הסכים לשלם לאורך כל השנים את תשלומי החזר ההלוואה, מבלי שדרש ממנו או מאביו לשלם את התשלומים, ומבלי שנקט הליכים נגדם עד להגשת תביעה זו.

הבקשות לדחיה על הסף

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש הבנק בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 169852/08).

הבנק טוען כי חובו של התובע נעוץ בהודעת המישכון ובכתב ההתחייבות לרישום משכנתא אשר נחתמו כשמונה שנים לפני מועד הגשת התביעה, ועל כן, על-פי הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), התביעה התיישנה. כן נטען כי התובע אינו יכול להיבנות מהחריג שבסעיף 8 לחוק, שכן בכתב התביעה לא פירט התובע, כפי הנדרש בפסיקה, מהן העובדות שנעלמו מעיניו, מדוע נעלמו מעיניו, מהן הסיבות שלא היו תלויות בו ומדוע לא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה. עוד נטען כי התובע אינו מכחיש כי ביום 25.5.00 התקבלו בבנק טפחות כספים לפירעון ההלוואה שנטל בעבר בבנק זה, כלומר שאף אם, כשיטתו, נפל קורבן לתרמית, בחר התובע לעצום עיניו וליהנות מן הכספים.

גם נבון הגיש מטעמו בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות (בש"א 8614/09).